(א) המגביה מציאה לחבירו – כת׳ הסמ״ע ז״ל פירוש ראובן שאמר בשעה שהגביה המציא׳ מע״ג קרקע הריני מגבי׳ מציא׳ זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ע״כ. ובש״ך כתב ול״נ דאפי׳ לא אמר כלום אם מודה שהי׳ כוונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים עכ״ל. ונראין דברי הסמ״ע דכיון דקי״ל דברים שבלב אינן דברים א״כ מחשבה גריד׳ לאו כלום היא. וכן נרא׳ מהא דכתב בש״מ סי׳ רי״ב שעיף ח׳ קנה קרקע אדעת׳ שיעשנו הקדש דלא מהני הקדש בלב ע״ש ואי נימ׳ דזוכה לחבירו במחשב׳ א״כ התם נמי נימ׳ דזוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו דמהני נמי להקדש כדאית׳ בנדרים (דף ל״ב) הי׳ לפניו ככר של הפקר והקדישו דמפרש לה הר״ן דאמר שיזכה לד׳ אמותיו להקדש ע״ש וכן מבואר בירושלמי פ״ק דפרה בהא דאמר דוד ואני בעניי הכינותי ע״ש במגביה מציאה ראשון ראשון להקדש אלא צ״ל דאפי׳ זוכה לחבירו נמי צריך דיבור ובמחשבה לזכי׳ לא מהני.

אמנם בפ׳ הגוזל (דף ק״ב) גבי בגדים וצבע שצבע לשמן ע״ש דפריך וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה ע״ש ומשמע דהבעל זוכה לאשה בבגדים וצבע שצבע לשמן במחשבה גריד׳ ואפשר דהתם מיירי נמי שאמר מתחלה לפני עדים שקונה לשמן אלא שלא הודיע לצבע כו׳ וכן נראה מוכרח דאי לא תימ׳ הכי היכי נאמן לאפקועי כח הקדש במה שאומר שקנה וצבע לשמן ואכתי צ״ע. והאי דסי׳ רי״ב י״ל דלא קנה בתחלה להקדש דאם קנה להקדש הוי זוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו אפי׳ במחשבה לפמ״ש בש״ך אלא שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הוא הקדש וא״כ הקדש לא זכה עד שיעשנו הקדש ומה שמחשבתו הי׳ לעשותו הקדש הוי נדר שבלב ומש״ה לא מהני. ולפמ״ש בסי׳ קפ״ג סק״ג בשם רי״ו שאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו דלא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי ומשום דדעת המוכר לאקנוי׳ לבעל המעות ולא קנה חבירו עד שיודיע למוכר ע״ש א״כ בהקדש אפי׳ קנה אדעתא דהקדש נמי לא קנה הקדש כיון דקנאה במעותיו צריך הודעה למוכר. מיהו אם אמר לו אדעתיה ראובן בפ׳ תיגבי׳ מציאה לו והגביה במחשבתו לזכוחת לראובן קנה ראובן דזה אינו דברים שבלב אלא דברים שבלב כל אדם דכיון ששתק אדעת׳ דידי׳ ודאי אגבהי׳ וה״ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ״ש בסי׳ י״ב סק״א ע״ש.

(ב) הגביה וחרש ופקח – ונסתפקתי חרש ופקח שהיו שניהם רוכבין או מנהיגים מי הוי כמו הגביהו שניהם דלא קנו כלל או דלמא דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מע״ג קרקע וכיון דתפיס ליה חדש ה״ל כמונח חציה ע״ג קרקע אבל רכוב או מנהיג דהוי קנין דאזל מחמתי׳ לא מבטל א׳ קנין חבירו וקנה פקח כולו.

והנה בפ״ק דמציעא (דף ח׳) משמע דגם בשניהן רוכבין כל אחד מבטל קנין חבירו אי לאו דמגביה מציאה לחבירו ע״ש בש״ס דרצו להוכיח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מהא דתנן זה אומר כולי שלי וז״א חציו שלי הא תו למה לי ש״מ ממשנה יתירה המגביה מציא׳ לחבירו קנה חבירו ופרש״י ומשום הכי יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהו וה״ל כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר הא מרישא שמעינן וע״ש דדחי לה עד דמייתי אלא מהא שנים רוכבין ע״ג בהמה הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה ש״מ המגביה מציאה לחבירו כו׳ משמע דגבי שניהם רוכבין נמי צריך למגביה מציאה לחבירו ואי לאו דמגביה מציאה לחבירו קונה חבירו קנין אחד מבטל קנין חבירו ולא קנו שניהם וא״כ חרש ופקח דלא שייך מגביה מציאה לחבירו לא קנה כלל.

אמנם בשטה מקובצת שם כת׳ בשם הריטב״א בהא דמייתי משניהם רוכבין היינו דמייתי ממשנה יתירה דקמ״ל דכי היכא דבשניהם רוכבין החלוקה היא מצד שקנו שניהם יחד ברכיבה ה״נ בריש׳ בשנים אוחזין בטלית החלוקה הוא מצד שקנו שניהם יחד בהגבהה ע׳ שם ומשמע דברכיבה קנו שניהם אפילו בלא טעמא דמגביה מציאה לחבירו ומשום דקנין דאזיל מחמתי׳ לא מבטל א׳ קנין חבירו וא״כ בחרש ופקח שרכבו יחד או הנהיגו קנה פקח כולו אבל מדברי רש״י שם נראה דגם ברכיבה מצד מגביה מציאה לחבירו היא ע״ש (דף ח׳) וברש״י פ״ק דמציעא (דף ט׳) ד״ה אלא רכוב במקום מנהיג וז״ל שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג ז״א כולה שלי וזה אמר כולה שלי אמר שמואל חד קני ע״ש ונראה מלשון רש״י דלענין קנין לא מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה מי מיקרי מוחזק טפי אי רכוב אי מנהיג אבל בתוס׳ שם כתבו דלענין מוחזקין ודאי שניהם שוין ולא מספקא אלא לענין קנין הי מינייהו עדיף. ונרא׳ דרש״י דס״ל דגבי שניהם רוכבין נמי מבטל אחד קנין חבירו אי לאו משום מגביה מציאה לחבירו וכיון דהתם מספקא ליה רכוב עדיף משום דתפיס במוסירה ודאי מוסירה לא קנה אלא דקנין רכוב משום אזלי׳ מחמתי׳ ומספקא ליה משום דרכוב תפיס במוסירה משוה ליה להיות עדיף ממנהיג וכיון דנרא׳ דעת רש״י דבשניהן רוכבין נמי מבטל א׳ קנין חבירו וא״כ היכי מצינו למימר דדכוב עדיף לקנין משום תפוס במוסירה דהא מוסירה אינו קונה ואינו אלא מצד אזלא מחמתי׳ ומנהיג דהוי נמי אזל׳ מחמתי׳ משוי ליה המוסירה להיות עדיף וע״ש בתוספות והא קנין דאזלא מחמתי׳ דרכוב לאו כלום הוא כיון דאזלא נמי מחמתי׳ דמנהיג ומבטל א׳ קנין חבירו ומשום מגביה מציאה לחבירו לא שייך כיון דאמרת מנהיג לא קנה וה״ל כמו חרש ופקח דלא זכו תרוייהו כיון דחרש מבטל קנין הפקח וה״נ מבטל המנהיג קנין דאזיל מחמתי׳ דרכוב ומשום תפיס במוסירה לחודיה אינו קונה. להכי כת׳ רש״י לפרש משום מוחזקין הוא דמספקא ליה מי עדיף אבל לקנין ע״כ שניהן שוין דאי אמרת רכוב קנה ומנהיג לא קנה א״כ רכוב נמי לא קנה וכמ״ש: ותוס׳ דמפרשי לה לענין קנין נרא׳ דסברי כשיטת הריטב״א דבשניהן רוכבין א״צ לטעמי׳ דמגביה מציאה לחבירו ומשום דאזיל מחמתי׳ אילו מבטל א׳ קנין חבירו וא״כ שפיר מצינו למימר דרכוב קונה ומנהיג לא קנה וקנין דרכוב משום דאזלא מחמתי׳ ועדיפותא דידיה משום תפוס במוסירה ומנהיג לא מבטל את אזלא מחמתי׳ דרכוב. ובזה ניחא לשון רש״י פ״ק דמציעא (דף ח׳) ד״ה ש״מ רכוב קני וז״ל וכיון דשלא במקום מנהיג קנה כו׳ במקום מנהיג פליגי עכ״ל. וכולם תמהו בדברי רש״י דהא הכי ס״ד בש״ס אמימרא דרכוב קני ואפי׳ רכוב במקום מנהיג ס״ד דחד מינייהו עדיף וע׳ בשטה מקובצת שהאריך הרבה ליישב דברי רש״י וע״ש מהרש״א. ולפמ״ש ניחא דרש״י ס״ל דהא דבעי לה רכוב במקום מנהיג היינו לענין מוחזקין בז״א כולה שלי אבל לענין קנין פליגי דליכא למימר דרכוב עדיף דא״כ לא קני כלום במקום מנהיג דכל א׳ מבטל קנין אזלא מחמתי׳ דחברי׳ ומתוך שזה לא קני זה לא קני כדאמרי׳ גבי חרש ופקח ומש״ה כת׳ רש״י לענין קנין פליגי ודוק.

(ג) ואין המגביה נאמן – עמ״ש בסי׳ פ״ג ס״ק ב׳.

(ד) ואם אמר לו תנה לי – עמ״ש בסי׳ קכ״ה סק״ג.